יפי שפירר - פסיכודרמה לחיים                                                              










ראשית כל אני מבקשת להודות  על ההזדמנות שניתנת לי להציג את עבודתי, ובעיקר להשמיע את קולם של ילדי שדרות.בשקופית  הזאת אנו רואים את שלט הכניסה לעיר- המספר לא מעודכן, כיום המספר הנכון הוא סביב ה6000 קאסמים. ( השלט הזה מופיע כך מחודש נובמבר )


לא צריך להוסיף מילים


התמונה הזאת היא לא סקופ תקשורתי, היא סצנה  שכיחה של ילדי שדרות בכלל ושל עבודתי בשדרות בפרט. הכריזה נשמעת במהלך היממה ללא "תכנון" והיא כשהיא נשמעת היא לא משמשת כ"חימום" מתאים לעבודה הקבוצתית, אלא חוויה מערערת מתמשכת שחודר למרחב הטיפולי .

המעבר בין "שיגרה" ל"חירום" הוא לא כל כך ברור. לעתים קרובות הילדים מתקשים לצאת מתחת לשולחנות מחשש למטח נוסף. כמובן שהישיבה מתחת לשולחן משרטת  גם את הצורך במשחק .

סליחה על מנת הציונות הדביקה שאני אציג בפניכם בדקות הקורות. אבל אני חייבת לשתף אתכם עם הרגשות, מחשבות ותהיות שליוו אותי  בתחילת עידן הקסאמים , כשבני למדו בבית הספר שער הנגב- מול שדרות, בחזית. חברות מהמרכז שאלו אות, ובעיקר אני שאלתי את עצמי- שבאותו הזמן עבדתי במרכז הארץ: " איך אני שולחת את ילדי לחזית ונוסעת לי לעבוד בבועה במרכז הארץ ?" כאמא , לא הייתה לי שום תשובה שסיפקה או הרגיעה אותי. כמו במקרים אחרים- שאלנו את הילדים על הנושא, האם הם רוצים לעבור לבית ספר "בטוח יותר" . הבכור – שאז היה בכתה י"א  ענה בציניות המאפיינת מתבגרים: "אולי נעזוב גם את הארץ ?"  עם אישור שכזה, המשכנו לשלוח את ילדינו לחזית, עם לב כבד, ועם הידיעה שהם שותפים להחלטה. ואז שוב הופיעה השאלה: מה את נוסעת לשדרות? השתגעת?! התשובה הראשונה שיכולתי לתת לאחרים וכמובן גם לעצמי היא: " יש לי עדיין בן אחד שלומד שם- גם אני יכולה להיות שם!"

כמו בכל התערבות בזמן חירום או משבר, אני כמטפלת חייבת להגדיר לעצמי את הגבולות שיאפשרו לי לשמור על רמת מקצועיות ותפקוד שיקדמו את ההתערבות הטיפולית . השנה אני רק ב- 4 בתי ספר, אבל יותר שעות בכל בית ספר- סוג של פשרה שמאפשרת לי להתחבר גם לקהילת בית הספר, לצוותי המורים, להורים וכך להעניק טיפול נכון ומקצועי יותר.

"חדר שלווה" בת' רייז הקימה ומנהלת את הפרויקט וחיברה אותי בהתחלה עם 8 בתי ספר יסודיים.- 4 דתיים ו 4 ממלכתיים. בהתחלה הרגשתי משהוא בין בולמיה למגלומניה מקצועית – 8 בתי ספר 10 קבוצות טיפוליות של 6 ילדים בכל קבוצה. כן, נורא! כמות הקבוצות וכמובן מספר הילדים בכל קבוצה. חשבתי שאני באה "להציל" את הילדים- אם לא לעצור את הקסאמים , אז לפחות לתת מענה טיפולי לכמה שיותר. מצד שני היו המנהלים והיועצות, שהיו חייבות לתת מענה טיפולי לפי ההגדרה- ל"ילדים עם שינוים התנהגותיים בעקבות המצב הביטחוני". 


במקרה, או כפי שאנו נוהגים לומר- שאין מקרים- פגשתי באשקלון פסיכולוגית קלינית שבאותם ימים התחילה לפתח פרויקט בשדרות בשם :חדר שלווה באחד מבתי הספר – אחר כך נראה- המנהלת אומרת לי: "יפי, כאן 100% הילדים עונים על כל הקריטריונים של הפרוייקט. אני צריכה לתת מענה לכל הילדים, איך לבחור? מי שצועק? מי ששותק? מי שלא מפסיק לרוץ בזמן "צבע אדום" מי שלא ישן במיתה לבד כבר שלוש שנים? " וכך היא המשיכה למנות את כל ההתנהגויות שמעידות על מצוקה וקושי. 


התוכנית גובשה ע"י הג'וינט ישראל/ אגף חינוך ונוער , עמותת אשלים ומשרד החינוך .יינתנו השתלמויות בנושא ובשיתוף פעולה  השפ"ח שדרות , המערך הייעוצי הבית ספרי וגורמים עירוניים נוספים.
• 22 בתי ספר בשדרות ועוטף עזה- יסודיים ותיכוניים.
•בין 50 ל 70 ילדים בכל בית ספר , משתתפים באחת מהקבוצות הטיפולית.
•בין – 4 ל5 מטפלים בכל בית ספר.
•27 גני ילדים
•12 ילדים בכל גן ילדים.


במהלך השנה שעברה עברו בקבוצות שלי  כ- 60 ילדים, הם הפכו במהרה לשגרירים שלי בעיר ; המילה "פסיכודרמה" התחילה להישמע בעיר. הפגישות הטיפוליות שילבו טכניקות מעולם הפסיכודרמה  עם play Therapy  , דרמה טרפיה, somatic experience  ועוד שיטות להתמודדות עם לחץ מתמשך . חשוב לציין שקצב וסגנון העבודה הוכתב על ידי רצף ואינטנסיביות הקסאמים. שבועות שלימים, הייתי מגיעה לבתי ספר כמעט ריקים ועובדת בחדר עם ילדים או מורות באופן פרטני. לעתים עושה הפעלות הפגתיות לכל מי שהגיע לבית הספר- 20 ילדים מתוך 200 . המון מפגשים הופסקו כי במהלכם היו כריזות "צבע אדום" חוזרות ונשנות, לא בכל בתי הספר –"חדר השלווה" היה ממוקם בכתה ממוגנת. עם הזמן מגנו את כל הכתות – אז יכולנו להישאר בחד; להמתין לשמוע את הנפילה, להרגיע את מי שנכנס להתקף חרדה או פאניקה ולנסות לאסוף את הילדים כדי פשוט להיות איתם ולנסות להרגיע אותם 


כמקובל בכל תהליך של גיבוש קבוצה, ובעיקר קבוצה טיפולית, בראשית העבודה עסקנו ביצירת "מקום בטוח " עבור הילדים. במקרה הזה "מקום בטוח" הוא מושג לא רק רגשי אלה גם קונקרטי. כמעט בכל בתי הספר , החדר שנברח להיות ,חדר שלווה, הינו ממוגן. אך במקרים שלא- הקפדתי להראות לילדים את מסלולי הפינוי לאיזור ממוגן הקרוב לחדר. בשבועות הראשונים היה חשוב מאד לעצב ולקבוע יחד איתם כללי התנהגות שיאפשרו עבודה. חשוב לזכור שבסוף שנת הלימודים שעברה, בתי הספר נסגרו בפתאומיות בעקבות הסלמה בירי הקסאמים. הילדים חזרו השנה לבית הספר בבלבול פנימי גדול , עם התנהגויות של חוסר גבולות  , היעדר יכולת הכלה עצמית וכמובן הכלת הזולת בכל דרך אפשרית.


תיאורי מקרה – תאור עבודות שונות:
•"קסאמים נופלים גם בחופש הגדול",
• למה את באה לפה, מי שלא גר פה - ;
• "קסאם-נופל;
•מד-קסאמים ; 

בתמונה רואים בניית מקום בטוח קבוצתי.
מדעים אלון: שחר עם אבא:
ש' : למה את לא בא איתנו לנופש?
( ש' בתפקיד )אבא: את יודעת, אני חייב לצאת לאתר האירוע לפנות נפגעים.
ש':  אני דואגת לך. כשיש "צבע אדום" אני נכנסת לממ"ד ואז אתה יוצא ואני מתחילה לדאוג לך!
( ש' בתפקיד)אבא: אני חייב , זה התפקיד שלי ואני חייב להגיע אל הנפגעים ולהציל אותם! הכל יהי בסדר, אל תדאגי לי!
ש' : אתה כל הזמן אומר לי לא לדאוג , אבל אני דואגת, כל הילדים נמצאים עם אבא ואמא שלהם כשיש מטחים ואני רק עם אמא ואתה יוצא ואני מפחדת! אתה יוצא לדאוג לאחרים ולא שומר עלי!


מה זה "מד-קסאם"?
מד-קסאם, הינו כלי עזר הלקוח ממודל העבודה של מרכז "משאבים" – מד-דאגה. מד הקסאם הוא בעצם ברומטר או כלי סוציומטרי של בדיקת המצב הרגשי של הקבוצה. כל ילד בוחר את מיקומו על הציר ואת הרגשות המאפיינים את תחושותיו באותו רגע.כאן ועכשיו. לעתים קרובות הילדים התייחסו גם למצבם בזמן נפילות שקדם לפגישה וכמובן שעסקנו במה עזר להם להפחית את החרדה/דאגה/לחץ וכ"ו.
ה- אומרת: עכשיו יש ימים יפים, ונורא בא לי לצאת לחצר או לגינה בבית; אבל אני לא מסוגלת כי כמה פעמים תפס אותי "צבע אדום" בחוץ ולא היה לי לאן לרוץ להסתתר, אז עכשיו אני לא מסוגלת לצאת בכלל. בתוך הכתה מד-הקסאם שלי הוא 0 , כי הכתה ממוגנת, אבל בחוץ – כשאני יוצאת מיד עולה ל7 או 8 .


לאחר מטחים כבדים- מתעורר הצורך שסמן את המיקום של הנפילות- את חווית ה"ברווזים במטווח"
•כמה קרוב לבית או כמה קרוב לאיפה שהייתי

תורני מדעים- אור
א': אני מתגעגעת לטיולים שלנו, אני רוצה לצאת איתך לטיולים כמו פעם- מזמן כשהייתי קטנה.
יפי- למי את אומרת את זה בעצם?
א':להורים שלי, כי הם לא מרשים לי לצאת כמו פעם, בעצם אני כמעט  ולא זוכרת מתי הפעם האחרונה שיצאנו לטיולי שבת ברגל, בשבת....
יפי: יש עוד משהו שחסר לך?
א': כן, את יודעת שיש לי אפנים חדשים במחסן כבר שנתיים ועוד לא חידשתי אותם, אני פוחדת שלא אזכור איך רוכבים בלי גלגלי עזר. 

תודה רבה.


קבוצות תמיכה - התמודדות עם לחץ

חוק זכויות יוצרים חל על כל החומרים המקוריים והמתורגמים המופיעים באתר זה.
כל הזכויות שמורות © ליפי שפירר - פסיכודרמה לחיים
לייבסיטי - בניית אתרים